×
Mikraot Gedolot Tutorial
טור
פירוש
הערותNotes
E/ע
טור אורח חיים ר״מטור
;?!
אָ
(א) ואם היה נשוי לא יהא רגיל ביותר עם אשתו כדאמרינן שלא יהיו ת״ח מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים ולאו דוקא ת״ח אלא ה״ה נמי כל אדם ונקט ת״ח שהפרישות מצויה בהם אלא בעונה האמורה בתורה הטיילין שפרנסתן מצויה להם ואין פורעין מס עונתן בכל יום הפועלים שעושין מלאכה בעיר אחרת ולנין בכל לילה בבתיהם פעם אחת בשבוע ואם עושין מלאכה בעירם פעמים בשבוע והחמרים אחת בשבוע והגמלים אחת לשלשים יום והספנין אחת לששה חדשים ועונת ת״ח מליל שבת לליל שבת וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שיוצא לדרך ואף כשהוא מצוי אצלה לא יכוין להנאתו אלא כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה ולקיים מצות בוראו ושיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצות בישראל.
כתב הראב״ד צריך לברר איזהו מחשבה נכונה שתהיה לאדם בשעת תשמיש ודרשתי וחקרתי ומצאתי תוכן מעשה הזה על ד׳ כוונות ג׳ מהם עיקר קבול השכר והד׳ קרובה לקיבול השכר ושכרה מועטת מן הג׳ הראשונה לשם פריה ורביה והיא הנכונה שבכולם לקיים ב׳ מצות עשה הב׳ לתיקון הולד כמו שאמרו רז״ל (נדה לא.) ג׳ חדשים הראשונים קשה לאשה וקשה לולד אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד אחרונים יפה לאשה ולולד שמתוך כך יצא מלובן ומזורז וגם זו הכוונה נמשכת בכוונת פריה ורביה והג׳ אם ילדה אשתו והיא משתוקקת אליו והיא מניקתו והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה וכן בצאתו לדרך שהיא משתוקקת אליו וגם באלה יש קבול שכר והיא מצות עונה האמורה בתורה הד׳ שהוא מכוין בעצמו לגדור בה מן העבירה כדי שלא יתאוה לעבירה כי רואה יצרו גובר ומתאוה אל הדבר ההוא וגם בזה יש שכר אך לא כראשונים לפי שהיה יכול לדחות את יצרו ולכבוש אותו כענין שאמרו סוכה (נב:) אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע ומשביעו רעב ומ״מ מי שכוונתו לכך שיהיה שבע מן ההיתר שלא ירעב ויתאוה אל האיסור כוונתו לטובה ויש לו שכר כאדם שיוכל להתענות יום אחד בלא טורח גדול שלא יחלה ולא יצטער הרבה אעפ״כ הוא אוכל מעט כדרך בני אדם שאינו נתפש באותה אכילה ומקבל עליה שכר שמראה לנפשו מעט הנאה ואינו רוצה לצער אותה כענין שנאמר (משלי יא) גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי ונאמר (שם יג) צדיק אוכל לשובע נפשו אבל מי שאינו צריך לדבר ואין יצרו מתגבר עליו והוא מעורר תאותו ומביא עצמו לידי תאוה וקישוי כדי להשביע יצרו ולמלא תאותו מתאוות עוה״ז הוא עצת יצה״ר ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור ועל זה אמרו רז״ל המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי ופריך ולימא אסור משום דמגרי יצה״ר בנפשיה וזה דומה לאדם שהוא שבע ואוכל ושותה יותר מדאי עד שמשתכר ומקיא ודומה לבהמה שאוכלת עד שיאחזנה דם ותמות.
(ג) ועוד יש מחשבות המפסידות את שכרו והם בני ט׳ מדות בני אנוסה בני שנואה בני נידוי בני תמורה בני מורדת נוסח אחר בני מריבה בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבוביא בני חצופה. (ב) ותניא (נדרים כ) לא תתורו אחרי לבבכם מכאן אמרו לא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואמר רבינא לא נצרכא אלא אפילו לשתי נשיו. (ג) בני אנוסה אצ״ל שאם אנס אשה והוליד ממנה בן אלא אפילו אנס אשתו לתשמיש וכן שנינו במסכתא כלה מפני מה הויין לאדם בנים בעלי מומין מפני שתובעה ואינה נתבעת לו פי׳ אינה מתרצת לו ר׳ יהודה אומר מפני שאמרה לו בשעת תשמיש אנוסה אני ואיכא בינייהו רוצה ואינה רוצה וכן איתא בעירובין כל הכופה אשתו לדבר מצוה נקרא רע שנאמר גם בלא דעת נפש לא טוב נמצא כי האונס אסור אף באשתו אלא אם הוא צריך לאותו מעשה יפייס ואח״כ יבעול.
בני שנואה כמשמעה והוא ששנואה בשעת תשמיש אבל אם רצויה בשעת תשמיש אף על פי שהיא שנואה שרי.
בני נידוי בני נדה אף על פי שאינו ממזר מן התורה ויש מפרשים שאם הם בנידוי או הוא או היא שאסורים בתשמיש המטה והוא הדין נמי אם אחד מהם אבל.
בני תמורה שהיה מכוין לערוה ונזדמנה לו אשתו ויש מפרשים אפילו שתיהן נשיו שנתכוין לזו ונזדמנה לו האחרת.
בני מורדת דאמרה לא בעינא לך ואף על פי כן הוא משמש עמה והרי היא אצלו כמו זונה אפילו אם הוא מדעתה. לנוסח אחרינא בני מריבה שהן מתקוטטין ביחד בכל פעם דהויא ביאה זו כמו זנות כיון שאינו מתוך אהבה.
בני שכרות שהואא או היא שכורים.
בני גרושת הלב שבלבו לגרשה אפילו אין בלבו שנאה כגון מאותן שכופין להוציא וגמר בלבו לגרשה ואח״כ בא עליה.
בני ערבוביא שמשמש עם אשתו ונתן דעתו על אחרת אפילו שתיהן נשיו.
בני חצופה שתובעת בפה והרי היא כזונה ואסור לקיימה אבל מי שאשתו מרצה אותו בדברי ריצוי ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה על זו אמרו רבותינו שיוצאין ממנה חכמים ונבונים כלאה שיצא ממנה יששכר.
וכל אלו ט׳ מדות אפילו צריכין לפריה ורביה כגון שאינה מעוברת אפילו הכי בכל אלו המדות פוגם הולד ונקרא פושע.
ויש עוד דברים שפוגמים המעשה ומקלקלין אותו והם מה שפירשו בנדרים אמר רבי יוחנן בן דהבאי ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת חגרים מפני מה הויין מפני שהופכין את שולחנם פי׳ שנוהגין כמעשה בהמה.
(ד) סומין מפני מה הויין מפני שמסתכלין באותו מקום בשעה שרוצין לשמש אף על פי שבשעת מעשה מצניע עצמו אם ביום מאפיל בטליתו ואם בלילה מכבה הנר מכל מקום נהג בה מנהג הפקר וכל שכן אם מסתכל שלא בשעת תשמיש והוא משסה יצה״ר בעצמו אלמים מפני מה הויין מפני שנושקין באותו מקום חרשים מפני מה הויין מפני שמספרים בשעת תשמיש הג׳ הראשונות מפני שנוהג בה מנהג הפקר והרביעית מפני שנותן דעתו באשה אחרת.
ומה שא״ר יוחנן אין הלכה כר׳ יוחנן בן דהבאי אינו אלא על הפיכת השלחן אבל כל האחרים אסורין והפיכת השלחן נמי שהתירו פי׳ הראב״ד דוקא שהיא מתרצה לו אבל אם הוא כופה אותה לכך אני קורא עליו גם בלא דעת נפש לא טוב שהרי אמרו (עירובין ק:) אץ ברגלים חוטא זה הבועל ושונה ופריך והא אמר רבא הרוצה לעשות בנים זכרים יבעול וישנה ומשני כאן לדעת כאן שלא לדעת השתא אפילו זה שבועל ושונה כדי לעשות בניו זכרים אם הוא שלא לדעתה אסור כל שכן אם הופך שלחנו שלא לדעתה שנקרא חוטא. והתוספות פירשו דהפיכת שלחן שמשמש עמה שלא כדרכה ודוקא באקראי בעלמא שהוא תאב לכך מותר אבל אם רגיל לעשות כן אסור משום השחתת זרע מידי אדש מבפנים וזורה מבחוץ שאסור משום השחתת זרע.⁠ב
(ה) גרסינן במסכת כלה הוא למטה והיא למעלה זו דרך עזות שימשו שניהם כאחד זה דרך עיקש. (א) כתב הראב״ד יש מקשין מהא דאמרינן יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת כיון שנתנו חכמים עונה לכל איש כפי כוחו כדאיתא בכתובות א״כ מה תהא עוד דחיית שמאל והקרבת הימין וכתב שלא אמרו כן אלא על הטיילים שעונתן בכל יום שעליהם אמרו שתהא שמאל דוחה וימין מקרבת למעט מהם ברשותה ומדעתה כדי שלא יתגבר יצרו עליו אבל מעונת ת״ח אין למעט וכ״ש לעונות האחרות כגון הגמלים והספנין ופירש עוד כי העונות שנתנו חכמים למלא תשוקת האשה אינו רשאי למעט מהם שלא מדעתה אבל אם יצטרך להרבות עליהם כדי לינצל מן העבירה הרשות בידו ועל הדרך הזה הזהירו שיעמוד כנגד יצרו ולא ימלא כל תאותו אלא שתהא שמאלו דוחה ולא דחייה גמורה כי שמא מתוך הלחמו עם יצרו ירצה לדחותו ולבטל עונתו אלא תהא ימין מקרבת לקיים עונתו ופירש עוד כי העונות שקבעו חכמים ע״ד סתם קבעו אותם כי אמדו דעת האשה שהיא מתפייסת בכך אבל אם רואה שהיא מבקשת יותר על ידי התקשטותה והשתדלותה לפניו חייב לשמחה בדבר מצוה כדאיתא בפסחים אמר רבא חייב לשמח אשתו בדבר מצוה אפילו שלא בשעת עונתה אפילו היא מעוברת וכשהיא צריכה לאותו מעשה קאמר ואריב״ל היודע באשתו שהיא יראת חטא ואינו פוקדה נקרא חוטא ואי בשעת עונתה פשיטא דאורייתא הוא דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע אלא אפילו שלא בשעת עונתה קאמר ואמרינן נמי חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך אפילו סמוך לווסתה ואיתא נמי במסכת כלה מה יעשה אדם ויהיו לו בנים יעשה חפצי שמים וחפצי אשתו חפצי שמים יפזר מעות לאביונים וחפצי אשתו ר׳ אליעזר אומר יפתנה בשעת תשמיש ר׳ יהושע אומר ישמחנה בדבר מצוה ומאחר שצריך לעשות חפצי אשתו לשמחה בשמחה זו בכל שעה שהיא צריכה על כן הזהירו שתהא שמאל דוחה פן תסיתנו לעבור על המדה הזאת ותמשיכהו אחרי הבלי העולם. (ו) ויהיה צנוע בשעת תשמיש ובסתר כדאיתא בנדה פרק כל היד ד׳ דברים הקב״ה שונאן וחד מינייהו כל המשמש מטתו לפני כל חי רבה מקרקש גזי דכילתי אביי באלי דידבי פירוש היו מבריחים אפילו הצרעים והזבובים שסביב מטותיהם בשעת תשמיש ומיהו הם היו מחמירין על עצמם כדאיתא נמי התם א״ל רב יהודה לשמואל אפילו בפני עכברים פירוש שאל לו על מה שאין לשמש מטתו בפני כל חי אם אסור אפילו בפני עכברים א״ל לא אלא כגון של בית פלוני שמשמשים מטותם בפני עבדיהם אלמא שמותר בפני עכברים אלא שהם היו מחמירין על עצמן הילכך מותר בפני בהמה וחיה ותינוק נמי שאין יודע לדבר כבהמה דמי והא דאסר בפני כל חי דוקא בניעור אבל בישן ש״ד ויש להסתפק אי מהני במחיצת י׳ ומסתבר דלא מהניא אף על גב דמהני גבי ספר תורה הכא כיון דטעמא משום צניעות הוא מסתברא דלא מהני.
בית שיש בו ס״ת אסור לשמש בו עד שיעשה בפניה מחיצה י׳ ואם יש לו בית אחר אסור עד שיוציאנו ואם יש בו תפילין או ספרים אפילו של תלמוד אסור עד שיתנן בכלי תוך כלי והוא שלא יהא השני מיוחד להן אבל אם הוא מיוחד להן אפילו מאה כחד חשיבי ואם פירש טלית ע״ג ארגז חשיב ככלי בתוך כלי.
(ז) ויעשה הדבר באימה וביראה לא בתחילת הלילה ולא בסופה כדי שלא ישמע קול בני אדם ויבא לחשוב באשה אחרת אלא יעשה באמצע הלילה כדאיתא בנדרים פרק ואלו נדרים שאלו לאימא שלום אשתו של רבי אליעזר מפני מה בניך יפים ביותר אמרה מפני שאינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסופה אלא בחצי הלילה פי׳ מספר על עסקי תשמיש וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד פירוש שעושה הדבר באימה וביראה כאילו כפאו שד. (ח) כתב הראב״ד י״מ מגלה טפח ומכסה טפח שלא יהא ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו ודומה שכפאו שד שעושה הדבר באונס ופירש הוא מגלה טפח שבאשה כלומר עכשיו מגלה אותה לצורך תשמיש ועכשיו מכסה אותה כלומר שלא היה מאריך באותו מעשה כמי שכפאו שד ודומה לו כמי שבעתו השד ונבעת והניח המעשה כ״כ היה מקצר בתשמיש והקשה הוא לדבריו א״כ למה לא היה משהא על הבטן שהרי אמרו רז״ל שכר פרי הבטן בשכר שמשהין על הבטן הויין לו בנים זכרים ותירץ כי כל לבבות דורש ה׳ וכל המעשים שהם לשם שמים טובים הם ומי שיודע בעצמו שיוכל לעשות זה המעשה ולא תכנס בו מחשבה אחרת והוא משהה עצמו כדי שתהנה האשה מן האיש ותזריע תחלה מכוין לעשות מצות הקב״ה משלם לו שכרו בבנים זכרים ומי שאינו בוטח בעצמו וממהר במעשה כדי לינצל מן החטא גם הוא עושה מצוה והקב״ה משלם לו שכרו בבנים זכרים וי״מ מגלה טפח על הסינר שהיתה חוגרת בו שאף בשעת תשמיש היה מצריכה לחגרו ומגלה רק טפח ממנו ומכסה מיד לאחר תשמיש כדי למעט הנאתו. (ט) ואל יספר עמה לא בשעת תשמיש ולא קודם לכן שלא יתן דעתו באשה אחרת ואם סיפר עמה ושימש אמרו עליו מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו מגידין לו בשעת הדין אבל בעניני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו כדאיתא בפרק הרואה רב כהנא על וגנא תותי פורייה דרב שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו. (י) ואם היה לו כעס עמה שצריך לרצותה שאסור לשמש עד שיפייסנה יכול לספר עמה כדי לרצותה. (יא) אסור לשמש ביום דאמרינן ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום ולא לאור הנר ובבית אפל מותר ות״ח שהוא צנוע בדרכיו מאפיל בטליתו ושרי. (יב) אסור לשמש מטתו בשנת רעבון אלא לחשוכי בנים. (יג) ואכסנאי אסור לשמש. (יד) כתב הרמב״ם ז״ל שכבת זרע היא כח הגוף ומאור העינים וכל זמן שתצא ביותר הגוף כלה וחייו אובדים והוא שאמר שלמה בחכמתו אל תתן לנשים חילך כל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו וכחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה ושיניו נופלות והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת משאר חלאים והאלף מרוב תשמיש לפיכך צריך אדם ליזהר בדבר זה אם רוצה להיות בטובה ולא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו ומסיח עצמו לדבר אחר והקשוי כשהיה וימצא כובד ממתניו ולמטה וכאילו חוטי הביצים נמשכים ובשרו חם זה צריך לבעול ורפואה לו לבעול.⁠ג (טו) ולא יבעול והוא שבע או רעב אלא עד שיתעכל המזון במעיו ויבדוק נקביו קודם בעילה ואחר בעילה ולא יבעול מעומד ולא מיושב ולא בבית המרחץ ולא ביום שנכנס למרחץ ולא ביום הקזה ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך לא לפניהם ולא לאחריהם. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
א כן ברוב עדי הנוסח. בדפוסים הנפוצים בטעות: ״שהיא״.
ב כן בנוסח ב״י ובכ״י. בדפוסים צונזר: ״ומה שא״ר יוחנן אין הלכה... השחתת זרע״.
ג קטע זה מהלכות דעות מופיע בכ״י מינכן 255 ובעדי נוסח של מהדורה קמא, וכן בכ״י פריס 427. הוא חסר בכ״י פריס 425, בו הופיעו הלכות דעות בסוף סימן רל״א.
E/ע
הערותNotes
(א) ואם היה נשוי לא יהא רגיל ביותר עם אשתו כדאמרינן שלא יהיו ת״ח מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים בפ׳ מי שמתו (ברכות כב.):
(ב) אלא בעונה האמורה בתורה הטיילין שפרנסתן מצויה להם וכו׳ עד מליל שבת לליל שבת בפרק אע״פ (כתובות סא:):
(ג) וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שיוצא לדרך. ליל טבילתה הכי משמע מדאמרינן בפרק מי שמתו (ברכות כד.) אמר רב המנונא בריה דרב יוסף הוה קאימנא קמיה דרבא ואמר לי זיל אייתי תפילין ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו והוה ידענא דיום טבילה הוה ופירש״י יום טבילה הוה. יום שטבלה אשתו דהוה ליה ליל תשמיש. ובשעה שיוצא לדרך בפרק הבא על יבמתו (יבמות סב:) ואמרינן בגמרא דה״מ דחייב לפקדה כי אזיל לדבר הרשות אבל לדבר מצוה לא:
(ד) כתב הראב״ד ז״ל צריך לברר אי זו היא מחשבה נכונה שתהיה לאדם בשעת תשמיש וכו׳ עד ע״כ הזהירו שתהא שמאל דוחה פן תסיתנו לעבור על המדה הזאת ותמשיכהו אחר הבלי העולם הכל מדברי הראב״ד בשער אחד שחיבר וקראו שער הקדושה:
(ה) ועל זה אמרו רבותינו ז״ל המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי בפרק כל היד (נדה יג:):
(ו) ועוד יש מחשבות אחרות המפסידות את שכרו והם בני תשע מדות בני אנוסה בני שנואה וכו׳ בסוף פרק אלו מותרין (נדרים כ:):
(ז) וכן איתא בעירובין כל הכופה את אשתו לדבר מצוה נקרא רע וכו׳ בפרק המוצא תפילין (עירובין ק:) ופירש״י לדבר מצוה תשמיש:
(ח) ומה שכתב בני שנואה כמשמעו והוא ששנואה בשעת התשמיש וכו׳ זה לשון הראב״ד בשער הקדושה והשנואה שאמרנו שנואה מרוחקת בשעת התשמיש שהרי אמרו לאה שנואה היתה מפני רחל ואעפ״כ היה יעקב אבינו ע״ה נזקק לה אלא בשעת התשמיש מיהת היתה רצויה לפניו ועוד י״ל שהיה מראה את עצמה שנואה לפי שלא היה אוהב אותה אהבה יתירה דחל אבל מ״מ לא היה שונא אותה עכ״ל:
(ט) ומה שכתב אבל מי שאשתו מרצה אותו בדברי ריצוי וכו׳ על זה אמרו רבותינו שיוצאין ממנה בנים חכמים ונבונים וכו׳ בפרק המוצא תפילין (עירובין ק:) ובפרק אלו מותרין (שם):
(י) וכל אלו ט׳ מדות אפילו צריכין לפ״ו כגון שאינה מעוברת אפ״ה בכל אלו המדו׳ פוגם הולד ונקרא פושע קשיא לי דאדרבה עיקר קפידא כשאינה מעוברת דחיישינן שתתעבר והולד שיצא משם יהא פושע דהכי איתא בגמרא וברותי מכם המורדים והפושעים א״ר לוי אלו בני תשע מדות וכו׳ ועוד דבכל תשע מדות אמרינן בני כך וכך אלמא דעיקר קפידא אבנים הוא דהויא ואפשר שמפני שלא הביא כאן קרא דוברותי מכם המורדי׳ והפושעים והוה ס״ד דהני מדות לא מפסדי אלא בשכבר קיים מצות פ״ו אבל כשעדיין לא קיים ואע״פ שהיא שנואה או מורדת ש״ד קמ״ל דלא שנא וטעמא משום דקרא דוברותי מכם המורדים והפושעים לא מפליג בין קיים מצות פ״ו ללא קיים אחר שכתבתי זה בא לידי שער הקדושה להראב״ד וכתוב בו כלשון הזה כל אלה בני תשע מדות שאמרנו אפי׳ יהיו צריכים לפ״ו שאין אשתו מתעברת והוא צריך שתתעבר ותלד אם תלך מחשבתו על אשה אחרת או שהיתה אנוסה בשעת התשמיש או שיהיו בה אחת מכל המדות שהזכרנו פוגם את הולד ופוגם את עצמו שהוא נקרא מורד ופושע עכ״ל נראה שהוא ז״ל מפרש דהא דאמרינן וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני תשע מדות כלו׳ אנשי ט׳ מדות כלומר שהבועלים בא׳ מט׳ מדות אלו הם מורדים ופושעים וכן בדין שהולד א׳ מט׳ מדות אלו למה פושע מבטן קורא לו על פשע אביו וחטאתו והוא נקי כפים אם לא שנאמר שכל שהורתו באחת מאלה סופו להיות מורד ופושע:
(יא) ויש עוד דברים שפוגמים את המעשה ומקלקלים אותו והם מה שפירשו בנדרים אר״י בן דהבאי ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת וכו׳ ס״פ אלו מותרין שם:
וכתב הראב״ד ז״ל בשער הקדושה המסתכלים באותו מקום עוברים על והצנע לכת עם אלהיך ומעבירים הבושה מעל פניהם וכתיב ובעבור תהיה יראתו על פניכם זו הבושה לבלתי תחטאו שכל המתבייש אינו חוטא וכ״ש הנושקים שיש בהם כל אלה ועוד שעוברין על בל תשקצו את נפשות הם וכתב עוד הראב״ד בספר בעלי הנפש אהא דאמור רבנן (נדרים כ.) כל המסתכל בעקבה של אשה הויין ליה בנים שאינם מהוגנין מהא שמעינן שאסור להסתכל במקום הטנופת כלל אפילו באשתו שכל המסתכל אין לו בושת פנים ועוד דקא מגרה יצר הרע בנפשיה:
והתוס׳ פירשו שמשמש עמה שלא כדרכה וכתבו בסוף פרק ד׳ אחין (יבמות ל״ד:) הללו אינם אלא כמעשה ער ואונן כלומר הדש מבפנים וזורה מבחוץ ומסיק דהוי כמעשה ער ואונן ולא כמעשה ער ואונן דאילו התם שלא כדרכה והכא כדרכה וכתבו התוס׳ והרא״ש משמע דאסור לשמש שלא כדרכה ותימה דבפרק שני דנדרים אמרינן ההיא דאתא לקמיה דר׳ ואמרה לו שלחן ערכתי לו ואור״י דהתם מיירי בלא הוצאת זרע דשרי דכיון דליכא השחתת זרע לא הוה כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד אבל באקראי בעלמא מתאוה לבא על אשתו שלא כדרכה שרי.
וכתב הרא״ש והאי שינויא עיקר דמדקאמר התורה התירתה לו בסתם ולא דקדק לידע אם היה שם הוצאת זרע אלמא בכל ענין שרי. וההוא עובדא באקראי הוה כדמוכח לישנא דשולחן ערכתי לו ע״כ אבל הרמב״ם כתב בפכ״א מה׳ איסורי ביאה ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה והיינו כתירוצא קמא דר״י.
(יב) יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת (סנהדרין קא:):
(יג) אבל אם רואה שהיא מבקשת יותר ע״י התקשטותה והשתדלותה לפניו חייב לשמחה בדבר מצוה כדאיתא בפסחים אמר רבא חייב לשמח את אשתו בדבר מצוה אפילו שלא בשעת עונתה אפילו היא מעוברת כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו ומימרא זו היא בפרק אלו דברים בפסחים (פסחים עב:):
(יד) ומה שכתב וכשהיא צריכה לאותו מעשה קאמר כך פירש״י שם חייב לשמח את אשתו אפי׳ שלא בשעת עונתה אם רואה שמתאוות לו:
(טו) ואמרינן נמי חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך אפי׳ סמוך לוסתה בפ׳ הבע״י (יבמות סב:) יתבאר בטור י״ד סי׳ קפ״ד בס״ד:
(טז) רבי אליעזר אומר יפתנה בשעת תשמיש כלומר אבל א״צ להוסיף על העונה הקבועה לו ר׳ יהושע אומר ישמחנה בדבר מצוה כלומר יוסיף לה על עונתה אם רואה שהיא מתאוות לו:
(יז) ותינוק שאינו יודע לדבר כבהמה דמי כ״כ הראב״ד ז״ל בספר בעלי נפש בשער הפרישה וכתב ורמיזא הא מילתא בפרק ערבי פסחים (פסחים קיב:) בענין המשמש במטה שהתינוק ישן עליה וכו׳ עכ״ל:
(יח) והא דאסור בפני כל חי דוקא בניעור אבל בישן ש״ד ג״ז בספר בעלי הנפש להראב״ד ז״ל ודקדק כן מדקאמר בפני משמע ניעור קאמר אבל ישן מותר.
(יט) בית שיש בו ס״ת אסור לשמש בו עד שיעשה בפניו מחיצה י׳ ואם יש לו בית אחר אסור עד שיוציאנו בס״פ מי שמתו (ברכות כה:) וכתבו התוס׳ (כו.) ודוקא ס״ת וגם בחומשין יש להחמיר כמו בס״ת אבל בשאר ספרים דיין בכיסוי בעלמא והרא״ש כתב ודוקא ס״ת אבל שאר ספרי הקודש וחומשין כיון שאין עשויין בגלילה סגי להו בכלי על כלי ע״כ. ואפשר שמה שהשוו התוס׳ חומשין לס״ת בחומשין העשויין בגלילה דוקא:
(כ) ואם יש בו תפילין או ספרים אפי׳ של תלמוד אסור עד שיתנם בכלי תוך כלי והוא שלא יהא השני מיוחד להם אבל אם הוא מיוחד להם אפילו מאה כחד חשיבי דין התפילין פשוט שם ונתבאר בסימן מ׳ ודין הספרים שאינם עשויין בגלילה כבר כתבתי בסמוך שדעת התוס׳ והרא״ש להשוותן לתפילין וז״ל הראב״ד בספר בעלי הנפש בית שיש בו תפילין או חומשין או נביאים וכתובים אסור לשמש בו עד שיתנם כלי בתוך כלי ויהיה העליון כלי שאינו כליין כגון גלימא עילוי קומטרא ועכשיו שניתנה תורה שבעל פה ליכתב משום עת לעשות לה׳ וכו׳ אף ספרי התלמוד כמו כן צריכין כיסוי עכ״ל:
(כא) ואם פירש כלי על ארגז חשוב ככלי בתוך כלי פשוט בס״פ מי שמתו (ברכות כו.):
(כב) ויעשה הדבר באימה ויראה לא בתחלת הלילה ולא בסופה וכו׳ כדאיתא בנדרים פרק ואלו נדרים שאלו לאימא שלום אשתו של רבי אליעזר וכו׳ ט״ס יש כאן כי אינו בפרק אלו נדרים אלא בפרק ואלו מותרין (נדרים כ.): (כג) כתב הראב״ד י״מ מגלה טפח ומכסה טפח שלא היה ממרק כל האבר בשעת התשמיש וכו׳ עד ומגלה רק טפח ממנו ומכסה מיד לאחר תשמיש כדי למעט הנאתו הכל מדברי הראב״ד בשער הקדושה ומסיים בפירוש זה האחרון ודומה כמי שכפאו שד שהוא עושה המעשה ביראה כאדם שהוא נבעת מן השד וכל זה כדי שלא תכנס עליו שום מחשבה אחרת ואע״פ שיש בענין זה ענין צניעות עיקר כוונתו לכך היתה ודוגמת המעשה הזה אמרו בגמרא דבני מערבא בר׳ יוסי ב״ר חלפתא שכנס את יבמתו ה׳ בעילות בעל ודרך סדין ואותו הענין לא היה אלא כדי שלא תהא כוונתו אלא לשם המצוה בלבד עכ״ל: (כד) ואם סיפר עמה ושימש אמרו עליו מגיד לאדם מה שיחו וכו׳ בפ״ק דחגיגה (ה:):
(כה) אבל בעניני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו כדאיתא בפרק הרואה (ברכות סב.) ובפ״ק דחגיגה (ה:) ובס״פ אלו מותרין (נדרים כ.) דבמילי תשמיש מותר לספר עמה ופי׳ הרא״ש במילי דתשמיש שרי להרבות תאותו והר״ן כתב במילי דתשמיש שרי כדי לרצותה. וז״ל הראב״ד בשער הקדושה מ״ש שהוא מדבר עמה בשעת תשמיש פירשו בעלי הגמרא דוקא במידי דתשמיש שהם לצורך תשמיש א״נ שהוא צריך לרצותה כגון שהיה לה כעס עמו שאין רשאי לבעול עד שיפייסנה בענין זה הוא רשאי לדבר עמה ולרצותה בכל ענייני ריצוי אבל אם א״צ לרצותה אינו רשאי לדבר עמה מדברים אחרים חוץ מהדברים הצריכים לתשמיש של אותה שעה ועוד אני מפרש כי מה שאסרו לדבר בשעת תשמיש בדברים אחרים לא תהא סבור בעוד שהוא משמש בלבד אלא אף משתבעה לתשמיש שוב אינו רשאי לספר עמה בדברים אחרים והכל כדי שלא יהא דעתו על אשה אחרת בעוד שהוא משמש ולמדתי זה ממה שאמרו דמי שצריך לרצותה שמפייס ואח״כ בועל מכלל שאם אינו צריך לרצותה אינו רשאי לדבר אפי׳ קודם בעילה עכ״ל:
(כו) אסור לשמש ביום דאמרינן ישראל קדושים הם ואין משמשים מטותיהן ביום ולא לאור הנר ובבית אפל מותר ות״ח שהוא צנוע בדרכיו מאפיל בטליתו ושרי הכל בפרק כל היד כתב הגה״מ בפ״ד מה׳ י״ט שדקדקו התוספות שבלילה אסור לשמש אצל הנר אפי׳ ע״י האפלת טלית וכן דקדק הראב״ד בספר בעלי הנפש בשער הפרישה. (כז) אסור לשמש מטתו בשנת רעבון אלא לחשוכי בנים בפ״ק דתעניות (יא.): (כח) ואכסנאי אסור לשמש בס״פ אע״פ (כתובות סה.) וכתב הראב״ד בספר בעלי הנפש מסתבר שאם יחדו לו ולאשתו בית מותר ובלבד שלא יישן בטליתו של ב״ה: (כט) כתב הרמב״ם שכבת זרע הוא כח הגוף וכו׳ עד סוף הסי׳ בפ״ד מה׳ דעות:
גרסינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קיב:) ת״ר המשמש מטתו על מטה שתינוק ישן עליה אות תינוק נכפה ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא אבל הוה בר שתא לית לן אבל מנח בה ולא אמרן אלא דגני [בדק הבית: ובס׳ הזוהר פרשת ויקרא כתוב נטורא דכולא מאן דינקא לרבייא לא תזדווגא לבר נש אלא בשעתא דרבייא ניים ולבתר לא תניק ליה עד שעתא חדא כתרי מילין או חד מילא אי לא יכלא בגין צערא דרבייא בזמנא דאיהו בכי וכדא לא מסתפי לעלמין:]
להדי כרעיה אבל גני להדי רישיה לית לן בה ולא אמרן אלא דלא מנח ידיה עילויה אבל מנח ידיה עילויה לית לן בה:
גרסינן בפ״ק דברכות (ה:) כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים שנאמר וצפונך תמלא וגו׳ ופירש״י בין צפון לדרום ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום ונראה בעיני שהשכינה במזרח או במערב לפיכך נכון להסב דרך תשמישו לרוחות אחרות ע״כ וכך הם דברי התוס׳ שכתבו ודוקא כשישן עם אשתו מפני שהשכינה מצויה בין מזרח למערב והיה הדבר גנאי לשכב אצל אשתו מפני התשמיש והר״י כתב שהטעם מפני שהמנורה היתה לדרום והשולחן בצפון והשולחן כנגד עושר והמנורה כנגד התורה כלומר שקודם שישמש מטתו יתפלל על בניו שיהיו מצליחים בתורה ושיהיה להם עושר כדי שלא יצטרכו לבריות:
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tur
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144